על רוחניות ואמבריולוגיה

אני לא אשה דתייה. גדלתי בקיבוץ למשפחה חילונית מאד. רוחניות היא מילה שהתוודעתי אליה רק בשנות העשרים שלי. ויחד עם זאת, בדרכם, הורי חיברו אותי למימד אמוני דרך הדברים הקטנים, ובמיוחד דרך החיבור אל הטבע וההתפעמות ממנו. לא במילים גדולות, לא בשירה ובצלצולים. כבדרך אגב, כמעט כמובן מאליו. טיולי אחהצ עם אבי – אוספים פרחים וקוצים ומדביקים אותם במחברת לייבוש. נסיעות בסירת אופנוע הבי אס איי המיתולוגי דרך השתנות העונות בשדות ובמטעים. ביקורי לילה לאזורי קינון של סיקסקים ותנשמות ומעקב אחרי בקיעת הביצים וגדילת האפרוחים. ההתבוננות בשינוי היתה מאז ומעולם השער שלי לחיבור אל כוח פלאי וחזק שקיים בכל.

גם ביוגה, דרכי אל הרוחניות היתה מאז ומעולם דרך התבוננות אנינה בחומר ובהשתנותו. ככל שאני מתבוננת בו יותר כך הולכים ונחשפים בפני נימיו של הבלתי משתנה הקיים בכל.

עבורי, יותר מבכל מקום אחר, הלמידה של ההתפתחות העוברית היא נתיב ישיר לחיבור אל הרוח. בדומה לפילוסופיית הסאמקייה היוגית, בה נמצא את "עקרון ריבוי הפורושה"- (פורושה, אותה תודעה אינסופית, חיות טהורה, שאיננה חומר אך שורה בכל ביטוי של החומר, בטבע-פרקריטי), כך גם המפגש בין זרעון וביצית והרגע בו הם מותכים והופכים לאחד הוא רגע מכונן של חיות טהורה, המצב הראשוני ביותר של תודעה-שוכנת-גוף. מיד לאחר מכן מתחיל תהליך ההתחלקות של אותה תודעה-שוכנת-גוף ראשונית, התחלקות שמתרחשת באינטנסיביות בשמונת השבועות הראשונים אך למעשה נמשכת כל חיינו.

כשאני לומדת ואז נזכרת דרך הגוף ובאמצעות אמבודימנט, על הבראשית של הגוף האנושי, זוהי הזדמנות לחוות באופן בלתי אמצעי את ניצוץ הפורושה החבוי בכל אחד מתאי גופי. ההבנה שהגוף הגדול, הגס, המשתנה ומתכלה הוא למעשה אוסף רב של חלקיקי תודעה אינסופית ממלא אותי בהשתאות והכרת תודה. ברגעים כאלה אני מרגישה בו זמנית חילונית מאד, וגם אשה מאמינה בכל הווייתי.