בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב- ראיית השלם כעקרון מנחה ביוגה תרפיה

אני מתבוננת על ביתי התינוקת בת השלושה חודשים, והיא טהורה, שלמה ומושלמת. היא שרויה במצב תודעתי נטול ספקות ושאלות לגבי העולם ולגבי עצמה. מעורר השראה ואפילו קצת קנאה. כי כשאני מתבוננת על עצמי אני מזהה דפוס הפוך ומטריד- של ביקורת עצמית, שיפוטיות מוגזמת ושיח אינסופי עם ספקות שבאים והולכים- לגבי האיכויות שלי כאדם, כאשת מקצוע, לגבי התרומה שלי לעולם…

מתי מגיע הרגע בהתפתחות שבו מתרחש השבר ונכנסים הספקות? האם זה קשור בכך שהתרבות המערבית עוסקת בשכנוע אובססיבי בכל מדיום אפשרי שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו?

כל כך מוקדם מטפטף אל תוכנו המסר, במודע ושלא במודע, שאנחנו חייבים לעשות משהו, להשיג משהו, להראות באופן מסוים, ללמוד משהו, להיות הבעלים של משהו, להיות מישהו- אחרת אנחנו פשוט לא מספיק. לא מספיק ביחס לאחרים, לא שלמים, נדרשים לתיקון מתמיד.

האומנם? מסורת היוגה מלמדת אותנו כי האדם הינו שלם ומושלם מעצם הווייתו. כי הניצוץ המפעם בליבת הרבדים המרכיבים את הגוף הינו טהור, שלם ואינו זקוק לדבר.

בתוך הנוירוטיות שיוצרים בי החיים המודרניים, קל לי לשכוח את זה. אני נזכרת בזה ברגעי חסד של אימון היוגה, כשהתודעה מוותרת לרגע על ההתעסקות האינסופית בקישקע של המחשבות ושקט חדש ועמוק נפרש. שם, בתוך השקט הזה אני יכולה להתבונן בסקרנות ילדית על כל החלקים שלי- היפים והטובים, המכוערים ומביכים, על תחושות של נועם ותחושות של כאב, על האמון ועל הספקות, ולהרגיש, באמת באמת, שאני שלמה, ולעשות שולם עם השלם שאני.

ואז אני חושבת על אנשים שבנוסף להיותם אנושיים ומוטרדים באופן סטנדרטי, צריכים להתמודד עם מחלה, מגבלה פיזית, לקות נפשית או מנטאלית והלב שלי מתרחב באמפטיה. איך לעזאזל ניתן לעשות שולם עם השלם כשהשלם מכיל בתוכו דברים קשים באמת? לאורך עשר השנים האחרונות זכיתי לעבוד עם ילדים ואנשים עם מגבלות מסוגים שונים, החל מתסמונת דאון, אוטיזם ופיגור שכלי ועד מחלות כרוניות כמו פרקינסון וטרשת נפוצה. ליכולת כאדם וכמורה, להתבונן עמוק בעיניים, לראות את הניצוץ השלם שנמצא מתחת למגבלה ולשקף אותו בחזרה, יש השפעה עצומה על טיב מערכת היחסים ועל פוטנציאל הריפוי והקבלה העצמית של התלמידים. ואין בכך חלילה משום העמדת פנים כי הכול בסדר ואין צורך לשפר או להקל, אך נקודת המוצא היא ראיית השלם.

ראיית השלם הוא עקרון ליבה מנחה ביוגה תרפיה. כל סוג של פגיעה יוצר ניתוק. ברמה הפיזית והאנרגטית, החלק הפגוע או הכאוב שואב את תשומת הלב ובמקרים רבים נוצרת תחושת נפרדות וניתוק בין החלק הפגוע לשאר הגוף. ברמה הרגשית, התמודדות עם מחלה או לקות עלולה ליצור ניתוק חברתי, בידוד ובדידות, תחושת חוסר ערך ובטחון עצמי ירוד.

היוגה כאמנות של חיבור מאפשרת חוויה ישירה רב ממדית של השלם. ברובד הפיזי היא מעירה ומחזקת את מערכות הגוף ויוצרת ביניהן שיח ותקשורת. ברובד הרגשי מנטאלי היא משקיטה את סערת המחשבות ומאפשרת התבוננות ניטראלית, חומלת, על כל מה שיש. ברובד האנרגטי היא מאפשרת תחושה של זרימה מחברת-  של נשימה, של אינפורמציה עצבית והורמונאלית ושל פראנה. תחושת החיבור מזכירה לכל אחד משהו על עונג שאינו תלוי בדבר. ויש בזה נחמה גדולה. וזה נותן כוח ואומץ לעמוד מול השדים, אמיתיים או מדומים.

החוויה הזו, גם אם מתרחשת לרגע ונעלמת, יוצרת זיכרון חי בגופנפש ולאורך זמן יכולה ליצור שינוי אמיתי. פטאנגאלי אמר על כך: (פרק שלוש סוטרה 9, ביאור של גילה ציון)  "אחרי רגע של יציבות שקטה..התודעה (על כל רבדיה) עוברת טרנספורמאציה ומתחילה את ההשתנות שלה לקראת היותה באופן טבעי, שקטה".

 התחום הסומאטי Body Mind Centering® עוסק בדומה ליוגה בחיבור רובדי הגוף דרך התודעה. הפנמה גופנית מאפשרת ללמוד באופן חוויתי (דרך דמיון מודרך, מגע, תנועה, נשימה וקול) מבנה אנטומי או עקרון תנועתי, להטמיע אותו בגופנפש על מנת ליהנות מהתמיכה שהוא מציע.

 אביא כאן שתי דוגמאות (מני רבות אפשריות) לכיוונים של הפנמה גופנית היכולים להעצים ולחדד חוויה ישירה של "השלם".

לאופן בו נלמדת האנטומיה של הגוף האנושי במודל הרפואה המערבי, יש משקל בהיווצרות התפיסה והתחושה כי איננו "שלמים". כיוון שכל מערכת נלמדת בנפרד, נוצר לעיתים הרושם כי הגוף מורכב מאוסף מערכות נפרדות שאינן נוגעות זו בזו. האמת היא שכל המערכות שלובות זו בזו באופן עמוק ומורכב. הרקמה שרוקמת ומחברת את כל תאי הגוף אלו לאלו נקראת פשייה. הפשייה שייכת למערכת רקמות החיבור. היא מחברת, מפרידה, מהדקת, מייצבת ומכילה את השרירים והאיברים הפנימיים, עוטפת כלי דם, עצבים ובלוטות, מחברת עצמות לרצועות וגידים. היא נוזלית ומוצקה, חלקלקה ואלסטית. אם היינו ממיסים את כל רקמות הגוף מלבד הפשייה היינו מקבלים את צורת הגוף בשלמותו. פשייה מגיבה למתח, גם פיזי וגם נפשי בהתכווצות והתקשחות. כאשר אזור מסוים בגוף חלש או פגוע, בפשייה סביבו נוצרות הידבקויות, בדומה להידבקויות בפלסטיק עוטף. ההידבקויות האלו מגבילות תנועה, מגבילות זרימה של נוזלים וחמצן ויכולות לגרום תחושה של כאב, כיווץ וניתוק של החלק הפגוע משאר הגוף. מכיוון שהיא חובקת כל, הידבקויות ומגבלה באזור אחד יכולים להשפיע גם על אזורים אחרים ועל החוויה הגלובלית של הגוף. ניתן לעבוד עם רקמת הפשייה ולהשפיע על האלסטיות ועל החיוניות שלה דרך מגע ותנועה היוצרים חום, ממיסים ומפרידים את ההידבקויות. הפנמה גופנית של רקמת הפשייה  יוצרת חוייה סומאטית (גופנית מודעת) של חיבור, תמיכה ואחדיות.

 רובד נוסף היכול לתמוך בחוויית השלם הוא רובד תאי הגוף והנשימה המתרחשת בהם. כל תאי הגוף נושמים- חמצן מגיע אל תוך התא דרך מחזור הדם ופחמן דו חמצני ופסולת נפלטים מהתא אל מחזור הדם. התאים הם מה שמניע את תהליך הנשימה. הנשימה התאית מהווה אינדיקציה לבריאות וחיוניות התאים- באזורים בהם היא מורגשת התאים חיים ובריאים ובמקומות בהם היא איננה התאים חווים קושי, מחלה או מוות.

התאים מייצגים מצב תודעה של אחדות בסיסית קיומית. ברמה הבסיסית של התאים – לכל התאים יש חשיבות זהה ללא קשר למיקומם ותפקידם. במקום הזה כל החלקים המרכיבים את השלם שווים בערכם וחשיבותם, וכל השלמים שווים זה לזה. כאשר אנו מכוונים את התודעה אל התאים אנו מוזמנים אל מקום החופשי מתפיסות של זהויות ומציאויות נפרדות. זהו מקום של פוטנציאל, פשטות ומנוחה.

 הן את העבודה המודעת עם הפשייה והן את תודעת התאים ניתן לשלב אל תוך אימון היוגה כחלק מההנחיות במהלך שיעור או מפגש פרטני. את הידע הקונקרטי ניתן לשזור בתוך תנוחות היוגה, בהנחיית העבודה עם הנשימה, בהנחיה למגע עצמי או בזוגות, ובהנחיית מדיטציה. המודעות המתעוררת תשפיע על איכות התרגול והתודעה ותעצים את החוויה הישירה הגופנית נפשית של "השלם".

 ללמד ולטפל מתוך ראיית השלם מבקש מאיתנו בראש ובראשונה עבודה אישית אינטימית של קבלה עצמית. לעיתים זה קשה מנשוא ולעיתים זה בא בקלות. מורתי סטפני סיזון כותבת: "על ידי הבחירה לעשות עבודה זאת אנו מוודאים כי אנו בתוך תהליך הריפוי העצמי שלנו, ואנו מזכירים לעצמנו עד כמה זה קשה. אין זה הכרחי עבורנו להגיע לשלמות של אהבה עצמית לפני שנוכל לעזור לאחרים לפתחה, אך עלינו להיות בתוך התהליך. למעשה, כאשר אנו חושבים שסיימנו אותו, כנראה אנו בורחים מפחד או חוסר נוחות . שלמות משמעה כי כל זה הוא חלק מהשלמות של לחיות ולהיות בני אדם. – המאבק,הפחד, ההצלחות הקטנות".

 

מצרפת כאן קישור לקליפ מרגש שעשו תלמידי כיתת סי.פי בתפן, אשר כתבו מילים חדשות לשירו הנפלא של שי אור.