אלימות והקשר לנתק בין המח, הלב והבטן

אני חושבת הרבה לאחרונה, על העיסוק באלימות ובפחד בתקשורת ובחיינו באופן כללי כאן בארץ. האם המצב באמת כל כך גרוע? האם האלימות רבה יותר היום לעומת העבר? ואם כן אז למה? ההשלכות של תרבות הפחד על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו הן קשות. והאלימות לצערי, היא תוצאה שלה.

כשאנחנו נולדים, גורי אדם רטובים ומטושטשי ראייה, האיברים הראשונים המתפקדים ומנחים את דרכנו בעולם הם האף, הפה ומערכת העיכול. רעב ושובע מנווטים את תחושת הבטחון או המצוקה הבסיסית שלנו. כשתינוק חווה רעב, המוח מפרש את התחושה ככאב. התינוק מרגיש מאויים כאילו הוא עומד למות. הצורך במזון וחום גורמים לו להילחם על זכות קיומו- והוא עושה זאת בקול זעקה רמה. לאורך זמן, אם הרעב מקבל מענה באופן עקבי, תינוק ילמד, דרך הגוף, שלא כל פעם שהוא חווה כאב או אי נוחות זה אומר שהוא הולך למות. הוא ילמד משהו על דחיית סיפוקים ועל סבלנות. אם הצרכים הבסיסיים שלו לא יקבלו מענה, או יקבלו מענה לפעמים, הוא יגדל בתחושת חוסר בטחון משמעותית. כך שמינקות, מערכת העיכול שלנו היא מערכת האזעקה הראשונית והמרכזית של הגוף. יחד עם המוח (דרך החושים) היא "מודיעה" לנו, כשאנחנו חווים סכנה או איום. היא אינה מודיעה במילים אלא בתחושות- התכווצות, בחילה, כאב בטן, עצירות או שלשול. כשהכל בסדר אנחנו פשוט לא מודעים לקיומה. אם נתבונן על תינוקות נראה שהם מונעים ונשמעים לחלוטין לצרכי הבסיס שלהם (אוכל, קקי, פיפי, שינה), מתוך קשב אורגני ובלתי אמצעי. מאותו מקום בסיסי ואורגני מתפתחת גם תחושת ה"אני" וה"שלי" ואיתם היצר הטריטוריאלי. המשפט הראשון שאמרה התינוקת שלי בגיל שנה וקצת היה "זה שלי".

כשמערכת העיכול מאורגנת ומבוססת, יכולת התפיסה מתפתחת, ומשתנה ממודעות ל"אני" ו"שלי" למודעות ליצורים נוספים הקיימים בעולם סביבנו. מעניין הקשר בין שלב המעבר מזחילה להליכה, ההזדקפות והתארגנות הראש והעיניים מעל הלב, לעובדה שהלב "מתחיל לקבל מקום"; מתארגנת היכולת לתת ולקבל אהבה, מתפתחות מערכות יחסים ראשונות של קשב ודיאלוג עם אנשים וחיות, מתחילה הבנה והבחנה בין טוב לרע, הבנה מה גורם לאחרים כאב ואיך לעשות למישהו אחר נעים. בד בבד מתפתחת השפה. מתפתחת היכולת לאמר מה מפריע, מה כואב, מה מפחיד, ממה אנחנו רוצים עוד, מה גורם תסכול. אנחנו לומדים את הכח המופלא של המילה סליחה. תפקיד הסביבה והחינוך בשלב הזה הוא קריטי. היכולת לווסת את תגובות הבטן הטריטוריאליות והיצריות תלויות הרבה בהכוונה ובגבולות שאנחנו חווים כתינוקות. בהנחה כי מערכת העיכול רגועה ואין בה פחד, מדומה או אמיתי, הלב יכול להיפתח, לכל קשת הרגשות.

כשמערכת העיכול והלב מתפקדים כראוי, המוח שלנו יכול גם הוא להרגע כיוון שהוא נתמך פיזיולוגית ורגשית על ידי מרכזים נמוכים יותר. מארק טיילור, מורה בכיר של גישת® Body Mind Centering, כותב על מערכת היחסים בין המח הלב והבטן בירחון Currents (גליון 15, חורף 2012). במאמרו מציין מארק כי הפארדיגמה הרווחת כיום היא שהמח עומד בראש ההירכיה כמרכז האינטליגנציה והשליטה העיקרי בעוד הלב והבטן מקבלות מקום משני וזעום. על מנת לחיות באיזון אנחנו מתבקשים ליצור פארדיגמה חדשה בה בבסיס הפירמידה נמצאת הבטן, מעליה הלב ובקצה שלה נמצא המח.

אז מה לכל זה ולאלימות? האיזון בין המעי, הלב והמוח מאפשר לנו להגיב לעולם באופן מאוזן. אלימות נובעת מהניתוק בין שלושת המרכזים. לעיתים נראה כי הפוקוס של המדיה, יש שיאמרו באופן מגמתי, הוא להציף בידיעות הקשורות באלימות רוע ושחיתות. עולמנו העכשווי מנוהל ומנווט באופן מאסיבי דרך הראש, במיוחד דרך העיניים האוספות אינפורמציה מאינספור אמצעים טכנולוגיים. הפועל היוצא הוא שמרבית האוכלוסייה חיה בניתוק מוחלט מהגוף. כך שרובנו לא מצליחים לזהות את הקשר בין מראות של מלחמה ואלימות לתחושות של התכווצות והתקשות של הבטן, לעצירת הנשימה, לדופק לב מואץ. אצל רובנו, תחושות אלו, שהינן סימפטומים של מערכת עצבים מגורה מדי, פעילה מידי, הופכות לdefault של הגוף- נפש. אנחנו נמצאים במצב כרוני fight or flight. מעבר להשלכות הבריאותיות, ההשלכות התודעתיות הן של התנהלות הישרדותית. התחושה הרווחת היא של סכנה תמידית וצורך להילחם על זכות הקיום כדי לשרוד. ומשם הדרך לדפוסים של אלימות קצרה. אלימות מתרחשת כשגירוי מסויים לא מווסת בין שלושת המרכזים. כשהבטן ותחושת "האני" וה"שלי" לא שומעות את קול ההגיון ואת קול הלב. כשהעיניים מנותקות מתחושת הבטן שיודעת מתי הסכנה ממשית או מדומה. כשהדם עולה לנו לראש בלי לעבור דרך הלב. האם החברה בה אנו חיים חזרה לאחור ונתקעה בשלב ההתפתחותי של הינקות?

השבוע הייתי בחתונה מופלאה. התינוקת שלי הושארה עם סבא וסבתא במקום בטוח כך שמערכת העיכול שלי היתה שקטה. כל החושים שלי הוזנו בטוב- האוכל ,הנוף ומזג האויר היו מושלמים. החופה פתחה לי את הלב והפכה אותו רך ומתמסר כמו חמאה. הרגשתי בבית. הרגשתי מבפנים שבעצם הכל בסדר. שיש כל כך הרבה יופי וטוב מסביב. ושאולי התפקיד שלי ושל כמותי, בעולמנו המטלטל, הוא ללמד אנשים להרגיש מבפנים, שהכל בעצם בסדר. ללמד איך להאט ולשים לב למה שכן עובד, למה שכן פורח. לשים לב לתחושות, למחשבות ולרגשות ולקשר בינהם. לחבר מחדש את הנתיבים בין הבטן ללב למח. או כמילות הסיפור הבודהיסטי- תלמיד הלך למורו, אי שם בטיבט הרחוקה, וביקש ממנו מילות חכמה: "האם תוכל לאמר לי דבר מה שידריך אותי ויעזור לי לעבור את ימי חיי?" היה זה יום השתיקה של המורה ולכן הוא כתב על פתק את המילה "מודעות". כשהתלמיד ראה זאת, הוא אמר, "זה קצר מדי, אתה יכול לפרט מעט יותר?" לקח המורה את הפתק שוב וכתב "מודעות, מודעות, מודעות". אמר התלמיד, "טוב, אבל מה פירוש הדבר?" המורה לקח את הפתק שוב וכתב, "מודעות, מודעות, מודעות, פירושה מודעות".