"אני יוגינית ישראלית" פוסט ליום הזכרון 2016

אורי

 

ערב יום הזכרון 2016, ולצערי, המאמר הזה שכתבתי בשנת 2009 במהלך מבצע "עופרת יצוקה", רלבנטי בדיוק כמו אז. ההבדל היחיד הוא שעכשיו יש לי שלוש ילדות ואני עומדת איתן בצפירה ולא יודעת את נפשי מצער וחוסר אונים.

מוקדש לאורי.

"אני יוגינית ישראלית" (תרגום של מאמר שפורסם  במגזין Yoga Therapy Today  ביוני 2009)

"אני יוגינית ישראלית". המשפט הזה טומן בחובו מורכבות טעונה. לרוע המזל, ההגדרה "ישראלית" איננה ניטראלית. לאנשים מסוימים עולות קונוטציות של מלחמה, כיבוש, טרור ושואה. לאחרים עולים מראות של יופי עוצמתי, ארץ הקודש, היסטוריה עשירה וקסם.

כוונת המאמר הזה איננה לתאר שוב את הסכסוך הישראלי פלסטיני או לצדד בצד זה או אחר, גם אין בכוונתי לבקש תמיכה או להתנצל. כוונת המאמר היא לשתף בחוויותיי כישראלית שחיה ומלמדת את דרך היוגה.

ישובה לשולחני בדירתי שבתל אביב, החלון פתוח וממנו נשקפת הגינה היפה, קולות הבוקר של הציפורים באוזני, כמעט וניתן לחשוב שהכול נפלא סביב. אך הכול מאד לא נפלא כרגע. היום הוא היום ה14 למלחמה הנוכחית בעזה ובדרום ישראל. שעה וחצי מהמקום בו אני יושבת מכסים קולות של התפוצצויות ממושכות את קולות הציפורים. זו המציאות של מלחמה. אנשים רבים, משני הצדדים חווים סבל עז. הלב שלי בוכה עם האנשים בעזה. הלב שלי בוכה גם עם חברתי טל בשדרות, שילדה לא מזמן את ילדתה השנייה ומגדלת אותה במקלט, באותו המקום בו גידלה גם את בנה הבכור שהיום כבר בן 7.

גדלתי בקיבוץ בצפון ישראל, קרוב מאד לגבול עם לבנון. צלילי הילדות שלי היו צפצוף ציפורים וגם קולות מסוקים וטילים מתפוצצים.  בזיכרונותיי הראשונים שלובות תמונות של איסוף חלזונות ופרחים בשדות שליד ביתי בזיכרונות של שריקה חדה המבשרת על טיל מתקרב ואת אמא שלי מצמידה אותי בגופה לקיר הסמוך. אני לא זוכרת את עצמי כילדה שואלת שאלות קיומיות לגבי המצב. היה גם פחד כמובן, אבל זו הייתה המציאות שהכרתי.

למרות חווית הקיום המאתגרת הזו, הורי חינכו אותי לכבד כל אדם, לדבוק באמת, להימנע מאלימות ולנהוג בחמלה.

השאלות הקיומיות התחילו מאוחר יותר כשהתבגרתי. כשהייתי בת 20, אהוב נעוריי, איש יפה, עדין ורגיש, שהיה גם מפקד חזק, קשוח ואמיץ בצבא, נהרג בלבנון בהיתקלות עם מחבלים, קרוב מאד למקום בו גדלתי. בנוסף לצער עמוק ומטלטל, חוויתי כעס איום. התחלתי לפקפק בכל מה שקושר אותי לאדמה הטעונה הזו, להיסטוריה המורכבת שלה ולקארמה האינסופית של אלימות ומוות. הכאב שלי היה כל כך עצום, רציתי החוצה מכאן.

אז ארזתי מזוודה ויצאתי לטייל זמן ממושך במזרח הרחוק, שם התוודעתי לראשונה לדרך היוגה. משם המשכתי למקום הרחוק ביותר אליו יכולתי להגיע, לצד השני של העולם, וחייתי בארה"ב במשך 7 שנים. המרחק מישראל היה מרפא ומשחרר.

באמריקה הוכשרתי כמורה ליוגה וכמטפלת בגישת® Body Mind Centering, גישה סומאטית המטפחת מודעות גופנית ונפשית עמוקה. התהליך בו הפכתי לאדם מודע הנוכח בגופו, היה ועודנו, נתיב הריפוי המשמעותי ביותר בו יכולתי לבחור. רק דרך עשיית "שולם" בתוכי יכולתי להשלים עם כל שסביבי ולקבל את הזהות ואת הקארמה שלי. דרך העמקת האימון בסאטיה, (בסנסקריט- "לחיות באמת") הבנתי שאין מקום רחוק מספיק להתחבא בו מעצמי, מהפחדים שלי, מהטראומה שלי. הבנתי שלמרות המאמצים שלי להפוך את אמריקה לבית, היא איננה ביתי וכנראה גם לעולם לא תהיה. חזרתי הביתה לישראל.

והבית שלי עודנו מקום טעון ומורכב. לחיות כאן בנוכחות מלאה מפגיש אותי עם אינספור אתגרים ברמה הרוחנית והאנושית.

כיוגינית ישראלית אני שואלת את עצמי על המשמעות של אהימסא (בסנסקריט- אי פגיעה, עקרון אתי בסיסי בפילוסופיה של היוגה) ותוהה כיצד ללמד זאת לתלמידי? האם המשמעות של אהימסא היא שאל מול איום ממשי על חיי עלי להיכנע כדי לא להיות אלימה? או האם עליי להילחם על חיי ולתרגל אי פגיעה בעצמי? איך לתרגל אפריגרהא (בסנסקריט-אי האחזות) כשאת הארץ שלי רוצה גם עם אחר ואין לי מקום אחר לחיות בו? ומה אם אני מאמינה שחייבת להיות דרך אחרת חוץ ממלחמה לפתור קונפליקטים אבל בו זמנית מבינה מהניסיון שלעיתים אין שום דרך אחרת? איך ממשיכים לחיות, להתאמן ביוגה, לצחוק, לאהוב וליהנות מהשפע שסביבי ובו זמנית לחוש בתוכי את הכאב והצער של כל כך הרבה אנשים? איך להכיל את מנעד הרגשות הגדול הנע בין אשמה, רחמים, פחד מוות, רצון לשרוד, כעס, תקווה והכל באותה נשימה?

אין תשובות קלות לשאלות האלו ואין שום דרך הגיונית להבין מלחמה. במיוחד בתקופות כאלו, האימון עוזר לי למצוא מחדש את הקרקע. " אתהא יוגה אנושאסאנם" ("ועכשיו- יוגה".) עכשיו זה הזמן ליוגה, עכשיו הזמן להיות עם הדברים בדיוק כפי שהם. אני מתרגלת ומלמדת פשוט להתבונן בכל מה שעולה, במינימום שיפוט וביקורת. אני מתרגלת לאפשר לעצמי לחוות את המורכבות כפי שהיא, מבלי לברוח להודו, לאמריקה או לירח. אין בי ציפייה שאימון היוגה יהיה חופשה מהמציאות שלי אלא מקום שפוי לחזור אליו ולשהות בו ומתוכו להתבונן על כל הרגשות והחוויות. רק דרך מודעות לתחושות ולרגשות אני יכולה להתחיל להיות במערכת יחסים עם העולם, ולהגיב אליו באינטליגנטיות. דרך טיפוח מודעות בעצמי ובאחרים, אהימסא הופך למשהו שנחווה מבפנים ולא רק רעיון פילוסופי אבסטרקטי.

כחלק מהאימון שלי, המצאתי לעצמי חברה דמיונית בעזה. אני קוראת לה עזיזה. כשאני יושבת למדיטציה אני רואה אותה בעיני רוחי. פעם הייתי מדמיינת את עצמי נוקשת על דלתה עם סלסלה של פירות מהבוסתן שלי ואנחנו יושבות במרפסת ביתה וחולקות סיפורים על חיינו. היום, מציאותית יותר,  אני פשוט מדמיינת את עזיזה חייה בשלווה את חייה בעזה. הולכת עם ילדיה לים, מפתחת קריירה, אולי לומדת תואר בפסיכולוגיה; ואני מדמיינת את עצמי מצידו השני של הגבול עושה את אותו הדבר- מגדלת את ילדי ללא פחד, ממשיכה להעמיק ביוגה, מלמדת ומתפתחת. לעיתים אני מתמלאת אמביציה ומדמיינת אותנו נפגשות אי שם בעולם על כוס תה ומשוחחות. אני חייבת להאמין שזה אפשרי, אחרת, למה בכלל לטרוח לחיות?

שוב ושוב אני נפעמת עד כמה חזקים החיים וכמה עז הרצון לחיות. אני אסירת תודה על החיות הזו, ועל הכלים שהיוגה נותנת לי, להתמיר את הרגעים הכואבים והמאתגרים ביותר לתובנות משמעותיות ולצמיחה.

בזמנים קשים, אני קוראת את השיר הזה של ג'ודית היל, שמזכיר לי עד כמה החיים יקרים מפז, ועל הפשטות ממנה השלום באמת עשוי.

הכרז שלום/ ג'ודית היל

הכרז שלום עם נשימתך

שאף פנימה הריסות וכוחות הצלה

נשוף החוצה בנינים שלמים

ולהקות ציפורים אדומות כנף

שאף פנימה טרוריסטים ונשוף החוצה ילדים ישנים

ושדות שנקצרו זה עתה

שאף פנימה בלבול ונשוף החוצה עצי מייפל

שאף פנימה את הנופלים

ונשוף החוצה חברויות שנמשכות לנצח

הכרז שלום כשאתה מקשיב-

אם שמעת סירנות התפלל בקול רם

זכור את הכלים שלך-

זרעים של פרחים,סיכות של בגד, נהרות נקיים.

בשל מרק.

נגן מוסיקה, למד את המילה תודה בשלוש שפות.

למד לסרוג ותכין כובע.

חשוב על תוהו ובוהו כעל אוכמניות מרקדות

דמיין אבל כנשיפה של יופי

או מחווה של דג

שחה אל הגדה שמעבר.

הכרז שלום

מעולם לא נראה העולם כה טרי ויקר ערך

שתה כוס תה והתמלא חיות

התנהג כאילו כבר התחילה שביתת הנשק

חגוג את היום.