גופניות מודעת כנתיב להתעוררות

שלום לכולם,

לפני כמה שבועות הייתי עם בנותי בגן שעשועים ובעודי יושבת על אחד הספסלים בקרבת הנדנדות התבוננתי באב המנדנד תינוק כבן שנה. ניכר כי התינוק היה נינוח ומסופק מתנועות הנידנוד, אך אחת לכמה רגעים התווספה לנינוחות שלו גם צהלת גיל מתוקה. צהלת הגיל התווספה בכל פעם שאביו הסיט את עיניו ממכשיר הטלפון שאחז בידו השנייה, הלא מנדנדת, והפנה אליו את פניו ואת מבטו האוהב. התקשורת האוהבת הזו נמשכה כל פעם כשתי שניות שבהן היה נדמה כי הווייתו של התינוק משתנה אל מול עיני באופן רדיקלי ומהפנט, ומשתנה שוב ברגע שהאב השיב את פניו אל המסך.

זו היתה תמונה עוצמתית, שהכניסה לתוך קפסולה את מורכבות התקופה בה אנו חיים כיום ועוררה בי מחשבות ורגשות.

האבא הזה יכול היה להיות ביום אחר אני, או את, או אתה. אני בטוחה שהאבא הזה אוהב מאד את התינוק שלו. ורוצה בשבילו את הטוב ביותר. ושבוי מרצון, כמו כולנו, במציאות שבה הdefault הוא תנועה מתמשכת במרחבי הזמן והעולם, לרוב סימולטנית, במקומות שונים. במציאות הזו אנחנו בכל מקום חוץ מבתוך עצמנו.

מגלה על עצמי, באופן אישי, שהריבוי הזה מאתגר אותי. על אף היותי אישה ואם במאה ה21, מולטי טאסקינג אינו הצד החזק שלי. אולי זה הפרפקציוניזם שלי, אולי הדרך שמתארכת באימון, ואולי, באופן מעורר תקווה, החיבור העמוק אל הגוף, מקשים עלי לעשות הרבה דברים בו זמנית. מוצאת עצמי מהרהרת בנטייה האנושית להתרחק מנוכחות בהווה, ובפילוסופיות ובגישות שהתפתחו לאורך ההיסטוריה על מנת לתת מענה לנטייתנו זו. פילוסופיות אלו צמחו בכדי לתמוך באלו המבקשים להרחיב את היכולת להישאר. כאן. ממש עכשיו. עם המציאות כפי שהיא.

ובתוך כך שואלת האם במילה הארה נפלה טעות כתיב. והאם אולי מהותה היא בעצם הערה- מלשון "awakeness". בצעירותי נשביתי בקסמה של ההבטחה על הרגע הקסום שבו, אם אעבוד ואתאמן ואסתגף ואתכוונן וארצה בכל מאודי ונפשי, ימסו הצעיפים העוטפים את תפישת המציאות שלי ובבת אחת אמצא עצמי עפה באויר של bliss מוארת ומשוחררת מסבל לנצח נצחים. לאורך השנים התחוורו לי דבר או שניים-שעל אף שרציתי בכל מאודי ונפשי, פשוט אין לי זמן להגיע להארה. כי בגלגול הזה רציתי בכל נפשי ומאודי גם להיות אמא ובת זוג, וגם ללמוד ולחלוק את שלמדתי, וגם להתפרנס כראוי, מה שמותיר מעט מאד זמן לאימון האינטנסיבי הנדרש כביכול כדי להגיע ל"מטרה". דבר נוסף שגיליתי הוא שסיגופים אינם כוס התה המועדפת עלי, ושאני מפיקה תועלת רבה מעונג. ולכן בשנים האחרונות אני משחקת עם האפשרות שאולי ההארה הנכספת הזו איננה מצב שמגיעים אליו, אלא מצב שמתעוררים אליו ושבעצם, זה מאד פשוט. קצת פחות סקסי ודרמטי מכפי שזה מוצג לעיתים, יתכן ומדובר ביכולת המאתגרת של להיות, כפי שאומרת מורתי גילה ציון, עם הדברים בככותם. בדיוק כפי שהם. ראייה נוכחה, ללא הסתר פנים (תודה לציפי נגב על הניסוח) של המציאות כפי שהיא, דרך ומבעד למסכים, תרתי משמע. לכך לא נדרשות שעות של שתיקה במערה נידחת וגם לא ימים של צום, את זה ניתן לעשות כל רגע, תוך כדי תנועה בחיים, אפילו בזמן נדנוד נדנדה בגן השעשועים. אך זה דורש התעוררות. (וזאת מבלי להמעיט בצורך באימון מתמשך, עקבי, שמאפשר טיפוח של הראייה הזו, אך לא מתוך ציפייה למשהו שעומד לקרות. זה קורה עכשיו, ממש עכשיו.)

הנתיב שלי להתעוררות הוא דרך הגוף.

במילון ספיר המילה ערות מקבלת מספר פרושים- 1. מצבו של אדם שאינו ישן, 2.פעילות, חריצות, שקידה, 3.תשומת לב למתרחש, ערנות רגישות, 4.חיות, תסיסה, רוח חיים.

לחיות בערות עבורי היא היכולת לזהות את האופן בו המאנאס (מיינד בסנסקריט)- המחשבות, הרגשות, הזכרונות, ההתניות, המאווים, הסלידות, ההרגלים, מותירים סימנים בגוף. מורתי בוני ביינדברידג' כהן אמרה לפני שנים רבות ש"הגוף הוא כמו החול והתודעה היא כמו הרוח. אם תרצה להכיר את התודעה, התבונן בסימנים שהיא משאירה בחול". כדי לראות את הסימנים בחול, נדרשת הן היכולת להתבונן, והן היכולת להרגיש את החול, או בעצם, להיות החול. כך כשאנדנד את ילדתי בגן השעשועים אוכל לזהות את צהלת הגיל כשהיא פוגשת את עיני ואת אהבתי, ואוכל לזהות את הרגעים בהם אני מתנתקת (משעמום, מקושי, מעייפות, מרעב, מלחץ, מהתרגשות וכו').

לחיות בערות עבורי היא לטפח את החיות והזרימה בגוף כך שהתשוקה איתה אנחנו נולדים כתינוקות- החשק, השמחה, הסקרנות, החושניות, תתעורר ותתעצם. זה מאפשר לרגעים הסיזיפיים של החיים להפוך כבמטה של קסם למפעימים ומלאי הוד.

לחיות בערות מתוך חקירת הגוף חושף את הדומה והמשותף ביני ליצורים החיים סביבי.  משהו בידיעת שבריריות וניסיות הגוף והחיים, מקרב אותי לאחרים. אני מסוגלת להרגיש את האחר בתוכי, מבעד למסכים העוטפים אותו. אני רואה את החלק הנקי, המזוקק, הילדי, זה המשתוקק להראות ולהרגיש אהוב. החשיפות הזו עשויה להיות מאד לא נוחה כיון שאני חווה בצבעים חזקים גם את עוולות העולם ואת הסבל הרב שקיים בו. גם עם אלו אני לומדת להיות בככותם. ומתוך כך, Kindness  הופך לטבע שאין צורך להתאמן עליו. kindness גם לעצמי-  אם בעבר הייתי אלופת העולם בהלקאה עצמית, היא הולכת ומפנה בהדרגה את מקומה לחיוך פנימי קטן, כשל אמא טובה המתבוננת בילדתה הלומדת ללכת ומועדת, ומלווה בליטוף של חמלה על הלחי.

התעוררות היא חד כיוונית. פעם שהעיניים נפקחו, הן אינן מסוגלות להעצם שוב. זה לא אומר שהדפוסים וההתניות והאופן בו אני מופעלת רגשית נעלמו, (אם כי הם בהחלט משתנים ומתעדנים). זה אומר שברגעים בהם אני מוצאת את עצמי מנדנדת ילדה ביד אחת ואת הפיד של הפייסבוק ביד השנייה, אינני שבויה יותר. האוטומט הפך לגלוי, ויש לי בחירה.

ללה, יוגית קשמירית שחיה במאה ה14 כתבה על כך שירים מופלאים. אחד האהובים עלי, בתרגום של הדס גלעד:

"סגפנים נודדים ממקדש למקדש

בחיפוש אחר מה שיפגשו

רק אם יבקרו בנשמתם.

למדי את המסתורין הגלום בך.

כשתביטי מעלה, יראה הדשא רענן יותר,

והצידה משם, אף הלאה,

ירוק עוד יותר. השארי כאן."

 

ועד שניפגש, היו בטוב.

באהבה

מיכל.

 

סדנאות קרובות, קורס קיץ ותוכנית פעילות לשנה הבאה:

סדנת יוגה תרפיה- איך לא לאבד את הראש: עקרונות אנטומיים ותנועתיים לארגון מערכת יחסים מיטבית בין הראש לגוף.

25/5/18 תל אביב סטודיו לוטוס 13:00-17:00

1/6/18 טבעון מיאמוטו דוג'ו, 13:00-17:00

לפרטים נוספים הקליקו כאן

להרשמה: שחר ירקוני shachar.yarkoni@gmail.com 052-8796981

 

קורס קיץ מרוכז- ערות. גופניות מודעת כנתיב להתעוררות.

29/7/18-2/8/18

סטודיו לבונטין, תל אביב 12:00-17:00

לפרטים נוספים הקליקו כאן.

להרשמה: שחר ירקוני shachar.yarkoni@gmail.com 052-8796981

 

שיעורים קבועים 2018-2019

מפגשי העמקה שבועיים למורים ומתרגלים ותיקים בטבעון, ימי ג' 11:30-13:30

מפגשי העמקה ארוכים אחת לחודש למורים ומתרגלים ותיקים בסטודיו לוטוס תל אביב. ימי שני 12:00-15:30

ערות3