Sometimes you just have to say yes to darkness

בקיץ 2006, חייתי בארה”ב ועמדתי לסיים את הכשרתי כמטפלת בBMC. הלימודים התקיימו באולם המשקיף לנהר יפייפה בעיירה פסטוראלית במסצ’וסטס. ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. הדיסונאנס בין העיסוק האינטנסיבי בחקירת הגוף והנפש שלי ושל חבריי לקבוצה לבין התמונות והקולות שהגיעו מהארץ היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.

בוקר אחד התעוררתי לחדשות הקשות על פגיעת הקטיושה ברחבת האריה השואג בתל חי ומותם של חיילי המילואים ששהו במקום. הגעתי ללימודים מרוסקת מכאב ואימה. בוני ביינברידג’ כהן, מורתי הגדולה חיבקה אותי, נגעה בי בידיה הטובות ואמרה לי משפט שמלווה אותי מאז- “sometimes you just have to say yes to darkness”.

לא הבנתי אז למה היא התכוונה. הייתי בעיצומו של שלב הכעס וההכחשה בתהליך האבל האישי שלי על אהוב נעוריי שנהרג בלבנון מספר שנים קודם, נחושה להשיל מעליי את זהותי הישראלית ולהיטמע בארץ זרה, רחוקה ומוגנת מכוחות האופל. נו באמת. הקיץ ההוא היווה נקודת מפנה ששינתה שוב את מסלול חיי. אותן הסיבות שבשלן נסתי על נפשי מכאן, הן שהחזירו אותי בחזרה לארץ, עם הבנה ברורה ומכאיבה- sometimes you just have to say yes to darkness.

יום הזיכרון 2019. המציאות המורכבת של הארץ הזו אינה משתנה. אינני יודעת אם אי פעם תשתנה. מה שמשתנה היא היכולת שלי לחיות אותה כפי שהיא, אופל ואור וכל גווני הביניים. מבלי שתקשיח את ליבי, מבלי שתכבה את השימחה, את היכולת לחוות עונג ואת האפשרות לעשות טוב ולהשפיע.

זו איננה רק פעילות מנטאלית נפשית של התפכחות וקבלה, זו חווייה סומאטית, גופנית, שניתן להתאמן בה ולהרחיבה. ראשית דרך מערכת היחסים עם האדמה- לאמר “כן” לכוח הכובד. בכל מנח, איך למסור את משקל הגוף לאדמה באמון. מבלי להתמוטט אל כוח הכבידה ומבלי להתנגד לו. כשהאיכות הזו מתגלה היא מביאה איתה רגיעה- אל הנשימה, אל רקמות הגוף ואל תפיסת המציאות.

 כדי לפגוש את האדמה מתוך האיכות הזו, כפות הרגליים צריכות להתרכך, להיזכר בתנועתן הרכה, התינוקית, הפועמת. כך גם כפות הידיים הפוגשות את העולם. מנקודת מבט אמבריולוגית, כפות הידיים והרגליים הן נקודות הקצה של צינורות רכים שהתארכו מתוך מרכז הגוף, עוקבים אחרי צמיחת כלי הדם מהלב אל הקצוות. כשהסירקולציה בין הלב לקצוות הגוף פתוחה ורצופה, קל יותר לתחושות גופניות המופיעות כתגובה לרגשות, מחשבות וזכרונות למצוא את דרכן החוצה, אל האויר ואל האדמה. הזרועות והרגליים הופכים לצינורות הארקה ופריקה. אפשר לתרגל זאת בכל יום ובכל מצב, אך במיוחד היום, אולי אפילו בזמן הצפירה- העמידה שלי היא האימון שלי, הדרך שלי לחיות כאן, הדרך שלי לאמר “כן”.